עיריית רמת גן נ' הגופרט בע"מ

פסק דין

1.לפניי התנגדות לביצוע תביעות לסכום קצוב שהוגשו ללשכת ההוצאה לפועל בגין חובות ארנונה.

2.בדיון שהתקיים ביום 3.2.2014, הסכימו הצדדים לאחד את הדיון בשני התיקים, שכן טענות ההגנה שהועלו בהתנגדויות זהות בין שני התיקים, כמו גם זהות המצהיר בשני התיקים. בנסיבות אלה, יחול פסק דין זה הן על ת"ת 6514-12-13 והן על ת"ת 3176-12-13.

3.ההתנגדויות הוגשו שתיהן באיחור, והמבקשים טענו בבקשתם להארכת המועד, כי המבקש 2, הוא מנהלה של המבקשת 1, לא עמד על משמעות האזהרות, ועל כן מסר אותן לבא כוחו באיחור. כן טענו המבקשים, כי ניסו לבוא בדברים עם ב"כ המשיבה לשם הגעה להסדר תשלומים, אך לא נענו, טענה שב"כ המשיבה הכחיש.

4.לגופה של התובענה, בפי המבקשים שתי טענות: האחת טענה דיונית, ולפיה המשיבה לא עמדה בחובות הקבועות בחוק ההוצאה לפועל ביחס להגשת תביעה לביצוע, ועל כן יש לנהל את ההליך בסדר הדין המתאים לו, קרי – בסדר דין מהיר; האחרת היא טענה מהותית, בדבר נוהג שהיה קיים בין הצדדים, שלפיו שלחה המשיבה נציג מטעמה לגבות את הארנונה, ומשחדלה מכך, הפרה את חובת תום הלב שבה היא חבה, ואין היא רשאית לפעול לגבייה באופן שפנתה.

5.יודגש, כי לא זו בלבד שלמבקשים אין טענה כנגד החוב לגופו, אלא שהם טענו – הן בכתבי ההתנגדות והן במהלך הדיון, כי הם נכונים לשלם את מלוא קרן החוב, אך אינם סבורים כי עליהם לשלם את "הפרשי ההוצאה לפועל" – ריביות ושכר טרחה שנפסקו במסגרת הגשת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל.

6.אשר לבקשה להארכת מועד – אודה, כי לא מצאתי במסגרת הבקשה להארכת מועד כל טעם של ממש להארכת המועד המבוקשת. אין חולק כי כתב התביעה הומצא למבקשים כדין, ועל כן – עליהם ליתן טעם מיוחד למחדלם להגיש התנגדות במועד. הטענה בדבר ניסיון פנייה טלפונית על מנת להסדיר את החוב אל מול ב"כ המשיבה, אף אם אניח לצורך הליך זה כי היא נכונה, בהתעלם מהכחשות ב"כ המשיבה, אינה מהווה טעם מיוחד כאמור.

ראשית, אין זה ברור מדוע לא ניתן היה להגיש את ההתנגדות במקביל לאותה פנייה טלפונית נטענת (ומוכחשת), ומדוע – לכל הפחות – לא נערכה פנייה בכתב, שהייתה חוסכת את הצורך במחלוקת העובדתית.

חשוב מכך: הלכה היא, כי אפילו קיומו של משא ומתן לפשרה אינו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, ומקל וחומר ש"ניסיון" לקיים מו"מ כזה אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה לטעם מיוחד כאמור.

זאת ועוד. הטענה כי המבקשים "לא הבינו" את משמעותן של האזהרות היא, בכל הכבוד, טענה שלא ניתן לקבל, ובוודאי אינה מהווה טעם מספיק להארכת מועד כאמור.

מכאן שלא הוצג טעם מספק לאיחור בהגשת ההתנגדות, ואפשר שדי בכך כדי לדחות את ההתנגדות כולה.

אולם דעתי היא, כי גם בחינת סיכויי ההגנה מלמדת, כי אין להאריך את המועד, ולחלופין – ניתן לדחות את ההתנגדות לגופה.

7.אשר לטענה הדיונית – המבקשים טוענים, כי האזהרות בטרם הגשת תביעה לביצוע לא הומצאו למבקשים כדין, לכתובותיהם הנכונות, ועל כן אין התביעה כשירה להתברר בהליך זה.

אולם נחה דעתי, כי ההודעות נשלחו כדין, לכתובותיהם של המבקשים כפי שהופיעו במרשמים הרלוונטיים – המבקשת 1 במרשם החברות והמבקש 2 במרשם האוכלוסין, כנדרש בדין. עוד יוער, כי בעת המצאת כתב התביעה עצמו והאזהרה, לא הסתפקה המשיבה במשלוח לכתובות אלה, וערכה בדיקה וחקירה בדבר מענם המדויק – ובכך עשתה את המוטל עליה.

אשר לטענה בדבר "הכתובת" שעל דרישות התשלום – זו כתובתו של הנכס בגינו נוצר חוב הארנונה, ואין בהכרח זהות בין כתובת הנכס ובין כתובת בעליו הרשום.

אשר על כן, אני קובע כי התובענות ראויות להתברר על דרך של תביעה לסכום קצוב, לנוכח סכומי התביעות ועילתן, הנובעת מחיקוק מפורש.

7.אשר לטענת ההגנה – למעשה, הוברר כי למשיבים אין כל טענת הגנה ביחס לחוב עצמו (להבדיל מאופן גבייתו). עם זאת, הוכח לפניי, כי אותו נציג עירייה ושמו "רוני" לא היה, למעשה, אלא גובה מטעם מחלקת הגבייה של העירייה, אשר תפקידו היה לגבות דמי ארנונה שלא שולמו במועדם. הפסקתה של שיטת גבייה זו מחייבים אינה, הלכה למעשה, שינוי ב"הסדר" שבין המשיבה ובין בעלי העסקים שבתחומה, כי אם שינוי בשיטה שבחרה המשיבה לשם ביצוע פעולות הגבייה מחייבי ארנונה.

8.דעתי היא, כי למי שאינו עומד בתשלום המסים החלים עליו (ומסי ארנונה בכלל זה) אין זכות מוקנית כי הליכי הגבייה המופעלים נגדו יהיו מסוג כזה ולא מסוג אחר. משבחרו המבקשים שלא לשלם את מסי הארנונה במועד (אף שהם לא טענו כלל כי לא קיבלו דרישות עתיות, אלא רק שהתרגלו למצב שבו מגיע גובה החובות מטעם העירייה עד סף דלתם), נטלו על עצמם את הסיכון, שהעירייה, היא המשיבה, תפעל לגביית החוב בכל שיטה חוקית העומדת לרשותה – בין באמצעות גובה העובר בין העסקים, ובין – כפי שנהגה כאן – על דרך של הגשת הליך הקבוע בדין לגבייה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

משאין חולק כי המבקשים לא עמדו בחובתם לשלם את הארנונה – לא זו בלבד שלעירייה קמה זכות מלאה לפעול נגדם בהליכי גבייה, אלא שמתוקף מעמדה של העירייה כרשות ציבורית, קמה לה אף חובה לפעול לשם גביית המס מהפועלים בשטחה.

9.בנסיבות אלה, נחה דעתי כי למבקשים אין כל טענת הגנה של ממש מפני התביעה – אף לא כדי חציית הרף הנמוך למדי שקובעת הפסיקה ביחס למתן רשות להתגונן.